חסימה בדרכי המרה בשל ממאירות מהווה סיבוך מבשר רעות אצל חולים עם סרטן מעי גס גרורתי (mCRC). ניקוז דרכי מרה מבוצע לעיתים קרובות להקלת תסמינים של צהבת או במסגרת טיפול פליאטיבי סיסטמי, אך ניקוז יעיל יכול להיות קשה לביצוע.
מטרת המחקר הייתה לתמצת את הידע הקיים בספרות אשר נוגע לתוצאים קליניים של ניקוז דרכי מרה אצל מטופלים עם mCRC עם חסימה ביליארית.
החוקרים ביצעו חיפוש ב-Medline ו-EMBASE אחר מחקרים אשר כללו מטופלים שהיו עם חסימה ביליארית משנית ל-mCRC, וטופלו עם ניקוז אנדוסקופי ו/או מלעורי של דרכי המרה. החוקרים סיכמו את הנתונים אשר היו קשורים למידת ההצלחה הטכנית והקלינית, אירועים שליליים, טיפול סיסטמי ושרידות לאחר ניקוז ביליארי.
החוקרים ביצעו סקירה אשר כללה 3,584 מקורות, והעריכו 509 מאמרים, מתוכם הם הכלילו 7 מחקרי עוקבה. על פי התוצאות במחקרים הללו, שעורי הצלחה טכנית, הצלחה קלינית, ואירועים שליליים נעו בין 63% ל- 94%, בין 42% ל-81%, ובין 19% ל-39%, בהתאמה. כימותרפיה ניתנה לאחר הניקוז אצל 17%-56% מהמטופלים. שרידות כוללת נעה בין 40 ל-122 ימים (278-365 ימים אצל מטופלים אשר טופלו בהמשך עם כימותרפיה, 42-61 ימים אצל אלה שלא).
לסיכום, על פי תוצאות המחקר הצלחה בניקוז ביליארי אצל חולים עם mCRC יכולה להיות משימה מאתגרת, והתערבות זו קשורה לעיתים קרובות לאירועים שליליים. שרידות כוללת לאחר ניקוז ביליארי הייתה מוגבלת, אך נמצאה ארוכה יותר אצל מטופלים אשר טופלו סיסטמית בהמשך.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
