רופאים עם דמעות בעיניים

בבתי החולים בארץ, ובעיקר בדרומה, מתמודדים מאז השבת האחרונה עם מספרים חריגים של פצועים, חלקם עם פגיעות קשות. גם לאחר הארכת המשמרות ל-12 שעות, העומס רב. בעוד שבתי החולים ברחבי הארץ הונחו להיערך למצב החירום, רוב העומס מוטל על בתי החולים בדרום. במקביל, עובדים רבים בבתי החולים מתמודדים בימים אלה עם פציעות, היעדרויות ועם אובדן של בני משפחתם.

החל מפרוץ המלחמה בשבת הגיעו למלר"דים העמוסים מלכתחילה מספר עצום של נפגעים, בקצב ובכמויות ובדרגות חומרה שלא נראו בישראל מעולם. עד לפרסום הכתבה טופלו יותר מ-3,297 פצועים, מהם מאות במצב קשה עד קשה מאוד במגוון פציעות רחב. מנהלת הסיעוד במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, טל חיון, העידה בתחילת השבוע כי מספר הפצועים שהגיעו לבית החולים היה חריג בכל סדר גודל. מאות פצועים שהגיעו למיון, מתוכם עשרות פצועים שהגיעו לחדרי הניתוח שהופעלו בסבבים ללא הפוגה ב-11 חדרי ניתוח פעילים באזור ממוגן.

שוחחנו עם ד"ר רון לובל, מנהל מערך החירום של בית החולים ברזילי באשקלון, תושב נתיב העשרה שחווה את התופת על בשרו, עם ד"ר גל פסיח, מנהל המלר"ד של בית החולים שמיר (אסף הרופא) בראשון לציון ועם ד"ר לאונורה קלסוב, מנהלת המיון ב"ברזילי", שסיפרו על ההתמודדות עם האסון הנורא שפקד את מדינת ישראל ב-72 השעות הראשונות מאז שבת בבוקר ועל ההתגייסות המדהימה של הצוותים הרפואיים.

"אנחנו במקצוע לא יום ולא יומיים, אבל מה שקיבלנו בשבת היה אסון גם מבחינת הכמות האדירה של הפצועים וגם סוגי הפציעות", מספרת ד"ר לאונורה קלסוב, מנהלת המיון ב"ברזילי". "רוב הפצועים היו צעירים עם פציעות שונות - בחזה, בבטן בגפיים, מראות קשים מאוד. גם ללא קבלת התרעה על אר"ן (אירוע רב נפגעים) כל הצוות התייצב בשבת בבוקר. אני הגעתי מבאר שבע ואחרים הגיעו מרעננה, מרחובות, מראשון לציון ועוד. כולם התייצבו כמו חיילים".

"הכאב נוגע גם בנו. יש מצבים שבהם רופאים עומדים עם דמעות בעיניים ואנו מקבלים מענה ותמיכה גם לעומס הרגשי"

ד"ר לאונורה קלסוב, מנהלת המיון בבית החולים ברזילי. צילוOף דוברות ביה"ח

כדי להתמודד עם העומס הרגשי והפיזי, העבודה חולקה כך שייוותר זמן להגיע הביתה. "אין אצלנו היררכיה. כולם, בכירים ופחות בכירים, סטאז'רים, כולם עובדים, והארכנו משמרות כדי שכל אחד יוכל לאגור כוחות, לראות שהכל בסדר בבית", מספרת קלסוב. לדבריה, "הכאב נוגע גם בנו. יש מצבים שבהם רופאים עומדים עם דמעות בעיניים ואנו מקבלים מענה ותמיכה גם לעומס הרגשי.

"תחושת האחווה, ה'ביחד' של הצוות, מעצימה מאוד וכן תחושת המשמעות של העמידה בחזית והענקת הטיפול. רופאים במלר"דים של בתי החולים אסף הרופא, הדסה הר הצופים ואחרים רוצים לבוא ולהתנדב כדי לסייע לנו - זה מחזק מאוד ועושה לנו טוב", משתפת ד"ר קלסוב ומודה לכל מי שבא לעזור, להגיד תודה, להביא אוכל ושתייה.

בשבת האחרונה נפגע "ברזילי" מנפילת טיל ישירה על מבנה בית החולים. לשאלה איך מתפקדים תחת מטחי רקטות, עונה ד"ר קלסוב: "הצוותים בבית החולים מורגלים בעבודה תחת מתקפות טילים. בהתחלה זה קשה מאוד ולאט לאט מתרגלים".

"בהתחלה היו נסיונות להבין איך זה קרה, אבל  החלטתי להתמקד בעשייה"

ד"ר רון לובל, מנהל מערך החירום של בית החולים ברזילי, הגיע לבית החולים ביום א'. במהלך השבת הוא שהה בממ"ד ביתו שבנתיב העשרה, כשהוא שומע את היריות ואת זעקות הנפגעים, ללא חשמל, ללא מים, עם תקשורת אינטרנט וטלפון סלולרי מקוטעת ובפחד קיומי, פחד נוראי, בתפילה.

"אני גר 31 שנה בנתיב העשרה. זהו אחד היישובים היפים בישראל, היישוב הקרוב ביותר לרצועת עזה והבית שלי הוא האחרון בטור, 300 מטר מגבול הרצועה", הוא מספר. "בשבת התעוררנו בשש בבוקר לקול אזעקת צבע אדום. אנחנו מורגלים באזעקות. אנחנו, אשתי, בתי ואני יורדים לממ"ד, שומעים את הטילים ואת הפיצוצים של היירוטים של כיפת ברזל, מתורגלים. האוזן כל כך מתורגלת שאנו יודעים להבחין בין הסוגים השונים של הרקטות, בין ירי שלנו לזה שלהם, אך כששמענו צליל של ירי מנשק קל, זה כבר היה משהו שאנחנו לא מכירים.

"גם התרעה על חדירה ליישוב זה לא דבר שקורה אצלנו. ההוראה היתה לדרוך נשק אישי, לנעול הכל ולהיכנס לממ"ד. מהחלונות של הקומה הראשונה אנו רואים את המחבלים, אנו שומעים אותם מדברים בערבית, אנו שומעים את היריות, את הזעקות של הנפגעים ומתפללים שזה לא יקרה בבית שלנו.

"החשמל ניתק בתוך זמן קצר, גם מים אין, האותות הסלולריים והאינטרנט מקוטעים. מזל שיש לנו טלפון קווי בממ"ד. שעות ארוכות שאנו שרויים במצב הזה, שומעים על הנפגעים וההרוגים הראשונים בנתיב העשרה", מתאר ד"ר לובל.

"לכולנו ברור שחוזרים לנתיב העשרה. גם אם אנחנו לא יודעים איזה בתים מחכים לנו, אנחנו נחזור ונשקם את הבתים, את השדות. מה שיהיה יותר קשה לשקם זה את תחושת הביטחון, או אשליית הביטחון"

ד"ר רון לובל, מנהל מערך החירום בבית החולים ברזילי. צילום: דוברות ביה"ח

"אולי אחרי ארבע שעות שמענו את החיילים שבאים לחלץ וגם אז לקח זמן רב של לוחמה. בערב, 13 שעות לאחר מכן, חולצנו. יחידה של צה"ל מתמקמת מסביב לבית, היישוב מתרוקן. ביום ראשון בבוקר אני מגיע לבית החולים ומתחיל למלא את תפקידי במערך החירום של בית החולים".

ד"ר לובל מתאר את תחושותיו הקשות: "פחד נוראי, פחד קיומי. אחרי שחולצנו הפחד חלף אט אט ונשאר כאב מאוד עמוק כשגילינו ש-21 מהשכנים והחברים נהרגו, וביניהם ילדים וכן שלושה נערים, ביניהם נער בן 17, שאנחנו לא יודעים אם הם נהרגו או נחטפו. אני חש צער, אכזבה וכעס. בהתחלה היו גם נסיונות להבין איך זה קרה והחלטתי להשאיר את זה מאחור ולהתמקד בעשייה".

על השאלה מה לגבי העתיד, הוא עונה: "אין לאף אחד מאיתנו, תושבי נתיב העשרה, ספק שאנחנו חוזרים הביתה. פה, בבית החולים, אנחנו לא מעט עובדים שהם תושבי נתיב העשרה ויש תושבים של נתיב העשרה שמאושפזים בבית החולים, או הורים לילדים שמאושפזים. איכשהו יש איזשהו מגנט שמחבר בינינו ואנחנו נפגשים כעת הרבה יותר מאשר היינו נפגשים ביישוב. אנחנו גם מרגישים הכי נוח יחד כי אנשים שלא עברו את מה שעברנו מביעים חמלה, מחבקים, אבל עם מי שעבר את הטראומה כמונו יותר קל, יותר נוח לנו. אפילו לשתוק יחד. לכולנו ברור שחוזרים לנתיב העשרה. גם אם אנחנו לא יודעים איזה בתים מחכים לנו, אנחנו נחזור ונשקם את הבתים, את השדות.

"מה שיהיה יותר קשה לשקם זה את תחושת הביטחון, או אשליית הביטחון. אז אם את שואלת על לחזור הביתה - הנה, חזרתי לבית החולים, אני ממונה על כל מערך החירום של בית החולים ואני גאה בצוותים של בית החולים שתפקדו לעילא ולעילא בכל התקופה הזו".

"תרגיל של 100 נפגעים הפחיד אותי"

"אחת לכמה שנים", מוסיף ומספר ד"ר לובל, "יש כנס בינלאומי שנקרא IPRED, שכל כוחות הביטחון משתתפים בו. הכנס שמשך שלושה ימים עם דגש על מערכת הבריאות וביום השלישי עושים תרגיל ראווה. והשנה, כבוד גדול, בית החולים ברזילי - לא שיבא או רמב"ם - נבחר לאתר שבו ייערך התרגיל. אני הפרויקטור וזו הפקה ענקית ומביאים מפיק חיצוני והכל היה אמור להתרחש ב-17 בינואר 2024.

"בהכנות אני יושב עם המפיק החיצוני והוא אומר לי, 'אני מתכוון להביא לך 100 נפגעים'. נבהלתי מהמספר הזה, אף פעם לא היה לנו אירוע עם 100 נפגעים, והנה, בשעתיים הראשונות של שבת פונו לבית החולים 200 נפגעים, רובם בדרגות פגיעה מאוד מאוד קשות והצוותים טיפלו ותפקדו בצורה כל כך מקצועית, כל כך רגועה, שאני גאה להיות חלק מזה. חשבתי על התרגיל שהפחיד אותי, שיביאו 100 נפגעים מדומים, כשבשלושת הימים מאז שבת קלטנו קרוב ל-600 נפגעים, זה מספר בלתי נתפש!".

"לא היה פנאי לעסוק בכאב האישי, רק להמשיך ולטפל בפצועים"

ד"ר גל פחיס, מנהל המלר"ד של בית החולים שמיר (אסף הרופא), מספר שבשבת בבוקר התכונן לצאת לאימון רכיבה על אופניו, כשהחלו להופיע הרבה הודעות במכשיר הנייד על השיגורים. "לקח כמה דקות כדי להבין שמדובר באירוע מסדר גודל אחר ומיד לאחר מכן יצאתי לכיוון בית החולים", הוא מתאר.

"ב-24 השעות הראשונות מאז פרוץ הלחימה התקבלו 120 פצועים, חלקם במצב קשה ביותר. טיפלנו בהם ובמקביל הכנו את אגפי המלר"ד השונים ונערכנו להמשך קליטת הפצועים שהגיעו במסוקים. הצוותים שלנו הגיעו בשבת בבוקר, חלקם באופן עצמאי מבלי שנקראו או התבקשו להגיע. התפקוד של הצוותים, כלל הרופאים, האחיות והצוותים הפרא-רפואיים היה מדהים, מקצועי ומעורר גאווה. היו גם הרבה אתגרים, בעיקר בגלל העומס והגעה בלתי פוסקת של פצועים וגם הרוגים שהופנו".

באחד המקרים הובאו ל"שמיר" שלוש גופות של משתתפים במסיבה ברעים. "אבא שהלך לחפש את הבן שלו במסיבת הטבע בדרום מצא את הבן בחיים אבל שלושת החברים שלו נורו למוות. האבא סיפר לנו על המראות שראה וכיצד הרים את גופות החברים על הטנדר והביאם אלינו. זה רק מקרה אחד ואני בטוח שיהיו עוד הרבה סיפורים בהמשך".

"היו מראות קשים. היו חיילים צעירים, ילדים שהגיעו עם פציעות קשות מאוד שתמיד קשים לעיכול ולעיבוד. הגיעה לכאן גופת לוחם שהוא חבר קרוב של אחד הרופאים במלר"ד"

ד"ר גל פחיס, מנהל המחלקה לרפואה דחופה ב"שמיר- אסף הרופא". צילום: דוברות ביה"ח

על התמודדות הצוותים הרפואיים עם גל הפצועים, במקביל לעבודת השגרה ולאזעקות שנשמעות ברקע, הוא מספר. "לצערי, המלר"ד של 'שמיר' ממוגן באופן חלקי בלבד ולכן היו רגעים שבהם תוך כדי טיפול באתרים קריטיים כמו חדר הטראומה, נאספו עוד עשרות רבות של מלווים, מטפלים ומטופלים לאזורי הטיפול הממוגן, מה שכמובן מקשה מאוד על הטיפול ויוצר סיטואציות מורכבות.

"היו בהחלט מראות קשים. היו חיילים צעירים, ילדים שהגיעו עם פציעות קשות מאוד שתמיד קשים לעיכול ולעיבוד. באחד המקרים הגיעה לכאן גופת לוחם שהוא חבר קרוב של אחד הרופאים במלר"ד. זהו רגע קשה ביותר, אך באותה השעה לא היה פנאי לעסוק בכאב האישי, אלא להמשיך ולטפל בפצועים הרבים שהגיעו לחדר הטראומה. במקביל לטיפול בפצועים הרבים שהגיעו, לאזעקות ולנחיתת המסוקים, הצלחנו לייחד צוות לביצוע פעולות לשאיבת זרע לבקשת משפחות לוחמים שנהרגו. אני גאה לראות את העבודה המקצועית והמיומנות, אבל יותר מהכל, גאה בשותפות וברעות המהווים את הבסיס לחוסן ולעוצמה שמפגינים הצוותים", מסכם ד"ר פחיס.

לחזק את השומרים

בתוך כך, עמותת ״גושן״, הפועלת לחיזוק בריאות ורווחת ילדים ולהכשרת צוותים מקצועיים, השיקה השבוע פרויקט ארצי לחיזוק צוותי חירום ואנשי המקצועות הטיפוליים. במסגרת הפרויקט, העמותה, בשיתוף בית החולים הדסה, עורכת שיחות, וובינרים והעברת חומרים לרופאים, פסיכולוגים ובעלי מקצוע נוספים, הזקוקים לכלים חינוכיים ונפשיים על מנת לחזק את עצמם ואת מטופליהם.

פרופ' איתן כרם, יו"ר עמותת "גושן", מומחה לרפואת ילדים ומחלות ריאה, מנהל אגף ילדים והמרכז לסיסטיק פיברוזיס בבית החולים הדסה הר הצופים, מסר לדוקטורס אונלי: ״לאחר שלושה ימי לחימה קשים, זיהינו את הצורך לחזק בכל רחבי הארץ את קהילת המטפלים בשלל התחומים. אנו פועלים ביצירת פלטפורמות להנגשת והעברת מידע וכלים להתערבות ראשונית כדי לסייע לגורמי המקצוע לתרגם את הידע התיאורטי למעשי. בשעות אלו, החוסן הנפשי הוא החוסן הלאומי שלנו".

לוובינר עם צוות טראומה במרכז הרפואי הדסה, למתן כלים לטיפול ועדרה ראשונית נפשית: - ליחצו כאן. לצפייה ביוטיוב – ליחצו כאן. לכל שאלה מוזמנים לכתוב ל[email protected]