בסקירה שממצאיה פורסמו בכתב העת 'Biomedicines', החוקרים מתארים את היעילות והבטיחות של לירגלוטייד ואת השפעתה על תוצאים מיקרו-וסקולריים וקרדיווסקולריים בחולי T2DM.
עוד בעניין דומה
אף על פי זמינותן הגבוהה של תרופות רבות להורדת ערכי הסוכר, חולים עם סוכרת מסוג 2 (T2DM) לרוב אינם משיגים את האפקט הרצוי, וסיבוכים קרדיווסקולריים נותרו כגורם התמותה המוביל בקבוצת חולים זו. עקב כך, לאחרונה ניתנת תשומת לב הולכת וגוברת לתכונותיהן המוספות של תרופות, עם דגש מיוחד על אפשרותן להפחית את הסיכון הקרדיווסקולרי. אחת מהתרופות הללו היא לירגלוטייד, השייכת לאנלוגים ארוכי טווח של glucagon-like peptides-1י(GLP-1). בבסיס פעולתה התרופה מחקה אינקרטינים, ומובילה לעלייה בהפרשת האינסולין.
תפקוד לקוי של האנדותל המושרה על ידי היפרגליקמיה הוא מצב שכיח יחסית בחולי סוכרת, אשר ידוע כי הוא ממלא תפקיד מרכזי בהפרעה על שמירת ההומאוסטזיס הקרדיווסקולרי. לירגלוטייד משפרת את התפקוד הלקוי של האנדותל על ידי היפוך הנזק לתאי האנדותל. באמצעות הפחתת הייצור של reactive oxygen speciesי(ROS), ועקב כך השפעה על רמות החלבון Bax,יBcl-2 ושחזור של ה-signaling pathways, לירגלוטייד מפחיתה סטרס חמצוני, מצמצמת את הדלקת ומונעת אפופטוזיס של תאי האנדותל.
ללירגלוטייד יש השפעה מיטיבה על המערכת הקרדיווסקולרית, וחולים הנמצאים בסיכון קרדיווסקולרי גבוה עשויים להרוויח במיוחד מהטיפול. נמצא כי הטיפול עם לירגלוטייד מפחית את שיעור האירועים הקרדיווסקולריים הגדולים (MACE), הכוללים תמותה על רקע קרדיווסקולרי, שבץ מוחי ואוטם שריר הלב שאינו קטלני. בנוסף, נמצא כי לירגלוטייד מפחיתה את ההיארעות וההתקדמות של נפרופתיה, שהיא אחד מהסיבוכים המיקרו-וסקולריים הנפוצים ביותר בחולי סוכרת.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
