המהלך לקיצור שעות עבודת הרופאות והרופאים חשוב והיסטורי, ובוודאי ערכי ואנושי. אבל כשהדיון סביבו מתנהל באופן יצרי וחד ממדי, במנותק מהחולאים של מערכת הבריאות עליהם אנחנו זועקים ומזהירים שנים רבות, הולכת לאיבוד התמונה הגדולה: מערכת הבריאות חולה, סובלת מהרעבה תקציבית בת שלושה עשורים, והמצוקות שלנו הרופאות והרופאים, הן רק סימפטום אחד.
בחסות נהר הלבה הרותח של מחאת המתמחים, מוסט הדיון הציבורי, תוך כדי עיצוב תקציב המדינה, ממצוקת החולים במסדרון, מעוולות הגירעון המוכתב על ידי משרד האוצר, מהמחסור בתקנים להכשרת יותר רופאים מומחים שיוכלו לקצר את התורים, מהצורך בעוד 2 בתי חולים ואלפי מיטות, ומהצורך לטפל בזקני ישראל. הדיון בשעות עבודת הרופאים חשוב מאוד, אבל אסור שיהיה היחיד.
בלהט הדברים נשכחה העובדה שתורנויות הרופאים והמתמחים לא קוצרו ומשכן נותר 16 שעות. קיצור שעות העבודה במתווה הנוכחי מושג על ידי ביטולם של 6 ימי עבודה הקודמים לתורנות.
לא התקיים כלל דיון על השפעת ביטול 6 ימי העבודה על הכשרת הרופאים. על פי הסדר זה המתמחים יקחו חלק בפעילות הלימודית השוטפת של המחלקה - קרי, יחשפו לישיבות הצוות, לדיונים עם רופאים מייעצים ממקצועות אחרים בעניין חולים מורכבים ולדרך הטיפול בהם - אך ורק 10 ימים בחודש.
אין כלל דיון על העובדה, שבעולמה של מערכת הבריאות המתוחה עד הקצה, כאשר משך האשפוז במחלקה פנימית התקצר ל-3 ימים, לא כי אנחנו יעילים, אלא כי אנחנו שולחים בלית ברירה את החולים הביתה לפנות מקום לאחרים לפני שסיימנו את הבירור והטיפול, כי אנחנו מכבים שריפות - לא יפגוש התורן את החולה אותו אישפז בלילה, כי בפעם הבאה שיגיע לעבודה המטופל כבר יהיה בביתו. אנחנו קוראים לזה "רצף הטיפול". התורן לא ילמד ולא יוכל לעקוב אחר החולה שקיבל, אחר תכנית הטיפול ומימושה, ויהפוך לקבלן ביצוע המכבה שריפות בשעות הלילה.
אין כלל דיון בעובדה במשמעות ביטול 6 ימי עבודה על השכר. אנחנו נילחם כמובן שלא תהיה שום פגיעה בשכר ובתנאי העבודה, אבל זה עוד מאבק אחד מני רבים שנצטרך לנהל מול מדינה שממשיכה להתנהל מולנו ביד קמוצה.
אין כלל דיון בעובדה שאת העומס הבלתי אפשרי בזמן התורנות אפשר לפתור בעזרת תורן נוסף שיאפשר לתורן הלילה לישון ולא לעבוד ברצף, בעזרת עוזרי רופא ומזכירות שיורידו את נטל המינהלות מהתורנים, שימנעו את הבעיות שהזכרתי מעלה. לא במקום המהלך לקיצור התורנות – אלא לכל הפחות עד שיהיו מספיק תקנים ובעיקר מספיק רופאים כדי לאייש אותם.
הרי גם הטייס, הטס מלונדון לסידני, נאלץ לשהות על המטוס 22 שעות רצופות, אך אינו עובד בכולן, כי יש טייסים נוספים. גם אצלנו ניתן, כפי שנעשה בבריטניה, להפריד בין "שהות בבית חולים" ל"פעילות" ולהגביל את שעות העבודה במהלך השהות ל-18, כך שהרופאים לא יהיו עייפים ומותשים.
ושוב אנו חוזרים לסד התקציב, לסד התקנים ולמנטרה האוצרית של "הגבלת היצע" בכל מחיר כדי להגביל "ביקושים". בשם מדיניות זו של הרעבה תקציבית וגירעון מכוון מונעים זה שנים את יישום מודל ה"פול טיימר" שהיה משאיר את הרופאים הבכירים גם בשעות אחר הצהריים בבתי החולים.
אז נכון, אני רופא בכיר, והימים בהם עשיתי 12-14 תורנויות בחודש במהלך 6 שנות התמחותי בפריפריה חלפו. אך גם היום, לאחר 27 שנים מהתקופה ההיא, חבריי ואני מגיעים בלילות לנתח את פצועי תאונות הדרכים, לנקז דימומים מוחיים ולנסות להציל חיים ולמנוע נכות מחולי השבץ המוחי. חבריי, הרופאים הבכירים, מגיעים לבצע צינטורים גם באישון לילה בחולים שלקו בהתקפי לב ובשבץ מוחי, לעיתים אף מספר פעמים בלילה, וכל זאת לצד הייעוץ והתמיכה הטלפונית השוטפת במתמחים, שעל חינוכם ותפקודם הם אמונים, כשחולה חדש מגיע למחלקה בשעות הלילה.
כן, מעבר לשעות העבודה האינסופיות, ישנם רבדים נוספים לעיסוק ברפואה, להכשרת הרופאים, לטיפול בחולים. כי זאת יש לדעת - רפואה אינה מקצוע, אלא דרך חיים.
אז אנחנו מתחייבים ליישם את המהלך ההיסטורי של קיצור שעות העבודה של הרופאות והרופאים והגבלת מספר התורנויות ואנחנו מתחייבים לעשות זאת בנחישות, ברצינות ובאחריות, עד להשלמת הפכה, גם אם כל אלה דורשים יישום מדורג.
*המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות