את מי "הכילו" הפעם, או במובן ישיר את מי "הפקירו" כעת.
בעת הזו נשמעות בתדירות גבוהה צפירות אמבולנסים הולכות ומתגברות ככל שמתקרבות לשכונת מגוריי. הן מחרישות אוזניי בעוצמתן ואילו אני בלחישות מהרהר לעצמי, מי הנפגע הבא בתור הפעם בקרב האוכלוסיה המבוגרת משכונתי המסיעים אותו לבית חולים לדרכו האחרונה. את מי "מכילים" הפעם, או במובן ישיר את מי "מפקירים" הפעם.

לא ייתכן, לא מגיע להתנהל כך מול המבוגרים, הפסיקו "להכיל/להפקיר" אותן/ם.
שמא זה מיועד הפעם לאיש זקוף קומה, איש טוב עדין רגיש ידידותי ולבבי, שלא ראיתיו מאז תחילת מגיפת הקורונה לפני כשנה וחצי. הייתי פוגש אותו מדי בוקר בהליכתי בשדרות סביב השכונה בה אני גר (אזורי חן החדשה בתל אביב), הולך עם שני כלביו הקטנים. כך הכרתי אותו וסיפר לי את סיפור חייו ופעילותו, בצניעות רבה ובקול כנוע, כאשר אשתו סיעודית קשה בבית עם מטפלת. ואני מתפלל למענו. בכל צפירת אמבולנס אימתנית, אני ממלמל לעצמי, לא, זה לא בשבילו, לא ייתכן, לא מגיע לו, אל "תכילו" אותו.

אני מתפלל שאחד מהאמבולנסים לא הוזעק לאישה נוספת שהכרתי בגינת השכונה הסמוכה לביתי, שם יש מתחם לכלבים, ובקרבתו מתחם למתקני ספורט שאני נוהג להתאמן בו. האישה, בת 60, לערך נהגה לפקוד את המקום מדי יום עם כלבה הגדול הנאמן ואני נהגתי לדובב אותה ונוכחתי באישה נבונה, ידענית וידידותית. האם היא עדיין איתנו או שמא גם אותה הפקירו?

מסתבר שהפוליטיקאים לא מתייחסים להמלצות הרופאים ולא אכפת להם מהגיל השלישי
דאגתי לאישה ולאיש שהייתי נוהג לפגוש בבקרים ומאז תחילת הקורונה נעלמו לי.שאלתי אנשים בסביבה אם הם יודעים דבר מה עליהם, חלקם אמרו שגם הם נפגשו בהם בהליכת בוקר, אולם מאז הקורונה אף אחד אינו יודע על אודותם. אני מבקש להאמין שהם עדיין איתנו ועוד אפגוש אותם, ולא נפלו קורבן למדיניות "הכלה" או בלשוני "הפקרה".
זו מדיניות בלתי הגיונית לא מתחשבת ומתאכזרת לחיי אזרחים טובים והגונים שליוו את המדינה מאז תקומתה. והממשלה מפקירה את אזרחיה הוותיקים הנאמנים ונגרמת אצלם תמותה שבחלקה יכלה להימנע.

חובת המדינה לפרסם באמצעי התקשורת את שמות ותמונות הנפטרים מקורונה
המעט המתבקש והנדרש הנדרש מהמדינה (הממשלה) לעשות לזכר המתים הוא לפרסם באמצעי התקשורת את שמות הנפטרים מקורונה, בלווי תמונתם ומספר מילים לזכרם (כמובן לאחר קבלת הסכמת המשפחה). כך לפחות נדע, כל אחד מאיתנו, מי הם ומי היו הנפטרים מקורונה. יש לעשות זאת בכל יום שיש נפטרים. את אותם 7,734 שמתו מקורונה עד כה יש גם לפרסם בהדרגה את שמותיהם ותמונתם. זה המעט במעט שחובה על המדינה (הממשלה) לעשותו לזכרם, אחרת נסיק שאכן למדינה לא איפת מהמתים.

הושטת יד, אוזן קרויה, לשוחח, להרגיע ולעודד
אני ממשיך בתרומתי הצנועה לפגוש בעוד אישה ועוד איש מהגיל המבוגר, אנשים טובים שחלקם בודדים, שעוברים קרוב לשנתיים תקופה קשה מלווה בחששות, חרדות ודיכאון. הם משתוקקים לאוזן קשבת וצמאים לתשומת לב, לדיבור ולשיחה איתם. אני נוהג להושיט להם יד, מדובב ושומע אותם, מעודד ומנחם כשצריך. בכך אני חש שאני עושה ולו את המעט למענם. לכל מי שיכולים, נסו זאת, וזה יעשה טוב להם וגם לכם.

שתי הגיבורות האולטימטיביות - העם השפוי איתכן
שתי הגיבורות האולטימטיביות לעת הזו בתקופת הקורונה הן שתי רופאות: ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי הבריאות; ופרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית חולים שיבא. אלו שתי רופאות מקצועיות איכותיות, משכמן ומעלה, נהירות וחדות, אומרות דברן האמת לאמיתה ללא מורא וללא משוא פנים, ללא כל הטיה מקצועית וללא השפעה פוליטית (טענות נגדן נשמעו עד האו"ם? בושה). אלו שתי רופאות בולטות העומדות בפרץ ומגינות, לעומת אחרים האמורים להוביל אלא שמתגמדים מול הפוליטיקאים, וחבל שכך. עלינו ציבור הרופאים לעמוד מאחוריהן, לתמוך בהן ולחזקן. אני מצפה מההסתדרות הרפואית בישראל לפרסם הצהרת תמיכה בהן. הן הגיבורות האמיתיות. אל תירתעו ואל תיראו, העם השפוי איתכן.

הכותב הוא ד"ר שלומי ענתבי, בין יתר תפקידיו כיהן בעבר: מנהל בפועל של בי"ח קפלן, מנהל בי"ח העמק בעפולה, מנהל בי"ח מאיר כפר סבא, מנהל רפואי כללית מחוז תל אביב, נשיא מגן דוד אדום בישראל, יו"ר "האיגוד הארצי לבריאות הציבור בישראל" (הוקם לראשונה כאיגוד עצמאי בשנת 1975 ביוזמת רופאים מתחום בבריאות הציבור) ועורך ביטאונו